אם מישהו ירצה לתקוף אותי כדי לבחון את הטאי צ'י שלי, אבקש ממנו לחפש מישהו אחר. ניצן מיכאלי מציע להשתמש באמנות הקרב כדי להתגונן בפני הנודניק הפנימי שכל הזמן מנסה לנצח, לברוח ולתחמן.
החוק הראשון בטאי צ'י, כפי שהמורה שלי נוהג לומר, הוא “no force against force”. כלומר לא להתנגש. או במילים אחרות: אל תתגבר - תתחבר. כל הידע שלי על צ'י - שזורם במרידיאנים כאלה או אחרים - אינו מסייע לי לחוש, אינו עוזר לי כהוא זה להתחבר עם זה שממולי - לפגוש אותו באמת. במרבית המקרים, כאשר אנשים נוגעים זה בזה הם מפספסים, לוחצים חזק מדי או חלש מדי - לא מזהים איפה אני ואיפה הוא, לכן תמיד נוצרים חיכוך וההתנגשות (כמו מישהו שהולך בחדר בעיניים עצומות ומתנגש ברהיטים). על כך נאמר בכתבים הקלאסיים של הטאי צ'י: "הוא לא יודע אותי, רק אני יודע אותו". אבל אם חוננתי במתת הזאת או למדתי לחוש באמת, מדוע שאשתמש ביכולת הזאת כדי לנצח את זה שמולי? כאשר הרגישות הזאת מוכתמת ברצון לנצח, אפילו אם היא מדוייקת, איכות המגע שלה משתנה והופכת לחסרת סבלנות ודורסנית. למה שלא אשתמש בה כדי לעזור לזה שמולי למצוא את עצמו? את המרכז שלו? כך שנוכל לנהל דיאלוג אמיתי? יצירתי? כאשר אני נוגע במישהו ברגישות הוא נענה לי ואנחנו זזים מתוך חיבור שהוא יצירתי בפני עצמו. אבל כאשר אני משתמש במומחיות שלי - רכה או קשה - כדי להתגבר עליו, אני גורם לו בהכרח להתקשות וההתנגשות היא בלתי נמנעת. מי שחזק יותר, תכמן יותר, מומחה יותר - מנצח. אבל לא לזמן רב. תמיד יגיע מישהו חזק יותר, תכמן יותר או מומחה יותר ממני, ובמפגש כזה תמיד נותרים משקעים. בניצחון אמיתי, לעומת זאת, אין מפסידים ולא נותרים משקעים. אם מישהו ירצה לתקוף אותי כדי לבחון את כישורי כאדם המתרגל טאי צ'י, אבקש ממנו בנימוס ללכת לחפש מישהו אחר למבחנים שלו. אבל אם אותו מישהו יבוא במטרה להתחבר, לבחון ביחד, אשמח להיענות ולענות. בינינו, כמה פעמים התקיפו אותך ברחוב בשנה האחרונה? ועכשיו השאלה המפורסמת: מה יקרה אם יתקיפו אותך ברחוב? והנה אני מכריז בפומבי: אני לא יודע. עד כה לא התקיפו אותי ברחוב ואני לא רואה סיבה שיתקיפו. איך אפשר להתכונן להתקפה עתידית? רק עכשיו אפשר ללמוד איך להיות עכשיו. אי אפשר ללמוד עכשיו איך לפעול אחר כך; זה אפשרי רק בדמיון. ואני שואל אותך, את אמן הקרב, כמה פעמים התקיפו אותך ברחוב בשנה האחרונה? או בעשר השנים האחרונות? ולעומת זאת, כמה פעמים אשתך, הילדים, החברים או שאר העולם פגעו בך, העליבו אותך או הרגיזו אותך בשבוע שבועיים האחרונים? ואיך הגבת? התקשחת? גוננת על עצמך? ענית תשובה ניצחת או הצדקת את עצמך? איך אפשר ללמד מישהו להירגע באמצעות אגרסיביות? זה כמו לומר לאישה מוכה להירגע. צריך ללמד אותה להגיד די, מספיק עם זה, אני הולכת. כששאלו את דוקטור צ'י (המורה של המורה שלי) מדוע מאסטר שכמוהו מעולם לא התפרסם, הוא ענה: “stupid people come want to fight. צ'אנג מאן צ'ינג, המאסטר הראשון ששם את הדגש על פוטנציאל החיבור בטאי צ'י למטרת קומוניקציה, טבע את מטבע הלשון “invest in loss” ובהתאם העביר את הטאי צ'י לשלב הבא באבולוציה שלו כאשר שינה את התנוחה לפחות התקפית (נוטה מעט לאחור, כמו חיבוק). אני חושב שהייתי מעדיף ללמוד עם צ'אנג מאן צ'ינג ולא עם המאסטר האינטרגאלקטי ברוס לי. הגנה מהנודניק הפנימי אני מציע פה דרך חדשה להתבונן באמנות הקרב: אמנות הגנה מ"עצמי" - הגנה מהנודניק בתוכי שכל הזמן מנסה לנצח, להתגבר, לברוח, לתכמן. זה שיודע על מה הוא מדבר ומתווכח כל הזמן, מסביר למה הוא צודק. או לחלופין, זה שאינו יודע ולא מבין מה רוצים ממנו. כבר אלפי שנים שהאדם מנסה להגן על עצמו, ואפילו הפך את זה לאמנות, ותראו לאן הגענו - העולם עומד על סף השמדה עצמית. כולנו מגינים על עצמנו ללא הרף. אפילו פצצת האטום נוצרה למטרות הגנה עצמית. זו הסיבה האמיתית מדוע אמנות הטאי צ'י נקראת אמנות קרב פנימית, משום שהקרב הוא בתוכי פנימה והמורה נמצא שם רק כדי לעזור לי להתמודד מול אויבי האכזר ביותר - מול עצמי. אבל את זאת אני מוכרח להבין ולרצות, כי אחרת ארגיש כל הזמן שהמורה מתנכל לי, מאיים עלי, לא נותן לי לבטא את עצמי. תפקידי כמורה הוא להכניס את התלמיד לתוך המרכז שלו - למקום בו הוא מתפקד באופן ספונטני ללא חיכוך או התנגדות. תפקידו של התלמיד לאפשר לי לעזור לו להיכנס למרכז. אבל למרבה ההפתעה, זהו בדיוק הדבר האחרון שהוא מעוניין בו. הוא בא ללמוד משהו - לצבור חומר - ואני מנסה לקלף את החומר הטכני והרגשי שהוא צבר כל חייו - במודע או שלא במודע. מבחינתו, אני מתקיף אותו. דורש ממנו את הבלתי אפשרי. לוותר על עצמו, לאבד את עצמו כדי לדעת. זהו המאבק שמתרחש מתחת לפני השטח בין המורה לתלמיד. כשהמורה מנצח, התלמיד מנצח, וכשהמורה מפסיד, התלמיד מפסיד. ובניגוד ללימוד מקובל, התלמיד איננו צובר ידע, אלא צובר רגעים של אמת, של חיבור, שאין בהם דבר וחצי דבר עם זיכרון. סרטו ובו ניצן וז'אן רוקדים את מחול השוויון http://www.youtube.com/watch?v=53pKwe4rDb
המאמר הוצג גם ב: http://www.nrg.co.il/gevanew/owa/WAPC.getArtBody?pRaz=1694022&pChannel=channel_newage&pPage=homepage
כל שנה בסו"פש הראשון של נובמבר מתקיימת סדנת טאי צ'י עם ניצן.
לפרטים: איל 0546545351